קצת על אלן והמיאזמות הכרוניות- גיא טידור

לקראת סמינר קולקרני הקרוב, ד"ר אג'יט קולקרני ביקש ממני להמליץ בפני המשתתפים על קריאת הספר "המיאזמות הכרוניות" של ד"ר ג'. ה. אלן. אז הנה המלצתי מונחת כאן, ואני מוסיף אליה חומר מהספר שמצאתי כמעניין, חומר בו ג'ון אלן האיר את עינינו בנוגע לדיכויים ומרשמים מיאזמתיים לא מזוהים.
זה מעניין לקרוא שוב את הכתבים המעמיקים על המיאזמות מנקודת השקפתם של המורים הגדולים. כל אחד מאיתנו שעובד בקליניקה שלו או שלה לאורך שנים, נתקל ללא הרף במקרים מסובכים ומורכבים שאנחנו נאלצים להגדיר ככישלונות. לכישלונות שלנו יש אבות רבים ומגוונים, הנסתר מביניהם הוא הלימוד על "ההתערבות במרשמים מיאזמתיים במהלך טיפול הומאופתי". ולאלן יש מה לומר בנושא.
את הספר "המיאזמות הכרוניות", הבהרה ל"מיאזמות הכרוניות" הקאנוני של האנמן, כתב ג'ון הנרי אלן. זהו לא הנרי אלן המפורסם מהמטריות מדיקות הנפלאות (שהיה המורה שלו) וגם לא האלן בעל השפם המפואר, טימוטי אלן, שכתב את "האנציקלופדיה של המטריה מדיקה הטהורה", אלא זהו האלן הצנוע מבין כולם, דרמטולוג במקצועו והומאופת בהבנתו ותפישת עולמו.
הספר הזה, שמפשט את הלימוד של המיאזמות הוא לב ליבה של ההומאופתיה ובלי שנבין אותו לעומקו, אני חושב שאנחנו חסרים חלק מהותי בדרכנו לרפא.
אלן מעלה נקודה מעניינת. הוא מדבר על הצורך במרשם מיאזמתי בעקבות שימוש יתר ברמדיס הומאופתיות. וכך הוא כותב:
"ישנו אופן נוסף של דיכוי שעליו ממעטים לדבר, הוא חשוב לפחות כמו שאר הדיונים שלנו על דיכויים, והוא תוצאת ההרגל שלנו לדכא סימפטומים מסויימים המופיעים מעת לעת (לאחר מרשם הומאופתי) באמצעות שימוש ברמדי הומאופתית אחרת. אנחנו הופכים כה חרדים לעיתים לרצות את הפציינטים שלנו ולמלא אחר בקשותיהם, עד שאנחנו רושמים לעיתים קרובות מדי רמדיס המקלות או מסירות סימפטומים או תסמינים מטרידים; וזה, כמו שאנחנו יודעים, לא הולך בהרמוניה עם חוק הריפוי או עם הלימוד של האנמן".

אלן מפגין קפדנות וזהירות בספר. הוא מזהיר ומתרה בנו לחכות כמה שאפשר ולתת לכוח החיים לפעול בדרכו ובזמנו. באותה המידה, ובהתאמה, הוא מזהיר אף מפני שימוש יתר במרשמי האינטרקארנט והוא מתאר ומציג את הנזק שעשה הוא בעצמו למטופליו בגלל הנטייה שלו בשנים הראשונות שלו לרשום מרשמי ביניים מיאזמתיים יותר מהנדרש. ואת זה הוא אומר אחרי עשרות שנים של טיפול ומחקר- היו מודעים להשלכות התערבות שלכם.

אלן, מציג סוגיה חשובה מאד בנוגע להתנהלותנו במהלך טיפול הומאופתי פעיל, ולאחריה הוא מציע פתרון.  וכך הוא מסביר: "הסימפטומים (המטרידים) יכולים להיות בודדים או מרובים. הם יכולים להיות בכל צורת ביטוי של מחלה או סבל ובכל איבר או מערכת. כאשר הסימפטומים הללו מופיעים, אין להתערב ואין לגעת בהם בשום אופן, מאחר והם מבטאים את הריאקציה של כוח החיים, תחת השפעתה של הרמדי שנבחרה על פי חוקים ברורים, כל זאת כך, אלא אם כן ישנה חובה על פי סבלו של הפציינט להתערב."
אלן מסביר שאין סימפטום או תחושה שאין לה הסבר. הוא שולל רנדומליות והוא שולל קיום עצמאי או פתאומי של תופעות, ולכן הוא טוען, אנחנו צריכים להבין מה גורם לסימפטום להופיע ומה המקור שלו.

"לעיתים הריאקציה הופכת אלימה, ומה שאנחנו רואים זהו ביטוי חריף של המיאזמה המגיחה מבפנים כלפי מעלה- כתהליך מחלים. במצבים כאלו, אסור לנו לדכא את הסימפטום באמצעות רמדי הנראית כסימיליארית, אלא עלינו להתערב עם תרופה אנטי מיאזמתית הניתנת כמרשם ביניים מיאזמתי עד שהתהליך השניוני של המיאזמה מורגע".
ואז, רק לאחר מכן, מסביר אלן, יגיע שוב תורה של הרמדי הכרונית. "עלינו לרשום את אותה רמדי אנטי מיאזמתית. אנחנו רואים לעיתים שתהליך הריפוי נדמה לעיתים כתהליך בו נחזור לנקודה הקודמת, מעין סוג של צעד אחורה, חזרה למצב המאיים הקודם בחיי המטופל. ובדיוק כאשר נרשום את הרמדי, מיד תיווצר התארגנות בכוח החיים, והתגובה הזו היא הריאקציה בכיוון הריפוי על פי חוק הריפוי הידוע לנו בהומאופתיה".
אלן טוען שאי אפשר לחשוב רק על מרשם כרוני בהתאם שנראה לנו לעין, מבלי לנסות לקלף את השכבה העליונה. הוא קורא לזה תכסית. (תכסית. קרטוגרפיה מכלול הפרטים בנוף שהצגתם הגראפית במפה מתעלמת מהבדלי גובהם ועומקם).

וכך הוא מסביר: "לכן, הסוד של ההצלחה שלנו הוא לא רק בבחירת הרמדי הסימיליארית, אלא גם בבחינה זהירה ואינטיליגנטית של תהליך החזרה אחורה כביכול, והבנה של התהליך הריאקציוני של כוח החיים במאמצו לזרוק מעליו את המחלה בדרכו הייחודית שלו. אם אנחנו נופלים להרגל להכות בכל סימפטום חדש שכוח החיים מתאמץ כל כך להעלות (גם באמצעים הומאופתים), אנחנו במוקדם או במאוחר נכוון את התרוממותה של פעילות כוח החיים בכיוון ההפוך, בכיוונם של איברים פנימיים יותר והתהליך המסודר של האורגניזם ידעך ובמקומו יתחיל התהליך ההרסני באיברים הפנימיים יותר. זהו חלק חשוב מאד ביישום הגבוה והמתקדם של ההומאופתיה". על מנת להבין אם אנחנו מדכאים או מרימים את הכוח החיוני של המטופל שלנו, מסביר אלן, עלינו להבין ולהכיר את הכוחות הפנימיים השולטים בו ומשפיעים עליו.

בהמשך הספר, מציע לנו ג' אלן את תבנית הסימפטומים שמגלה לנו כי הגיעה העת והדרישה (של כוח החיים) להתערבות של רמדי מיאזמתית בין מרשמי הרמדיס הכרוניות.

השם שהוצאנו ללימוד המיאזמות, ודי בצדק לעיתים, הוא של חומר כבד שעדיף אולי לדחות למחר. אני חושב שאין לנו מחר. הלימוד הזה הוא בסיס ההבנה של העבודה היומיומית שלנו מול מטופלים.
לעיתים, על מנת להבין את הסוף, אנחנו צריכים לחזור להתחלה.

ד"ר ג'ון הנרי אלן פירסם את הספר הזה והפך אותו ואת המחקר שלו שהתמקד בהבנת המיאזמות לעיקר הלימוד שלו כמורה, ומאוחר יותר כמתווה דרך בהומאופתיה וממשיך דרכו של ד"ר הנרי קליי אלן בארה"ב.
הוא היה מהראשונים שהעלה את האפשרות לקיומה של מיאזמה נוספת, המיאזמה הטוברקולינית.
אני ממליץ בחום ללמוד מהספר העמוק הזה, הוא כתוב בשפה קלה להבנה, קולחת במרבית העמודים, שזורה במטפורות יפות.
ולא פחות, אני ממליץ להגיע ולשמוע את ד"ר אג'יט קולקרני מלמד לראשונה בארץ את מרשמי הביניים המיאזמתיים. זו הזדמנות פז לפתוח את דלת הקסמים. תופתעו מה אפשר למצוא בפנים.
גיא טידור.